חג ההגינות

מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

השבוע ציינו את חג השבועות - חג מתן תורה. רבי אלעזר בן עזריה אומר:

"אם אין תורה - אין דרך-ארץ; אם אין דרך-ארץ - אין תורה"(משנה, אבות, ג, י"ז). חג מתן תורה – יש; חג דרך-ארץ – אין.

דרך ארץ היא הגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות מבלי לנצל חולשות או מצוקות. עצוב לומר זאת, אך פעמים רבות מדי הארץ לא הולכת בדרך - לא של התורה ולא של ההגינות.

חג מתן תורה מייצג עבורי מעין ניצחון של המתונים והשקולים על הקיצוניים משני הצדדים: על אלה המנסים לעשות מהתורה קרדום לחפור בו (ואגב כך מפרים בין היתר את הציווי "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" מתך עשרת הדברות), ועל אלה הרואים בכל דבר יהודי – "הדתה", וזורקים לפח את המורשת התרבותית של עם ישראל.

ואכן החג משלב יחדיו את המסורת היהודית עם המסורת החקלאית שהתחדשה פה מאז ימי תחילת הציונות - מסורת טקס הבאת הביכורים, שמצוינת לא רק בישובים החקלאיים אלא בכל גן ילדים ובית-ספר יהודי בישראל.

אבל כאמור דווקא עובדת קיומו של חג מתן תורה מדגישה ביתר שאת את החיסרון הגדול שבהיעדרו של חג ההגינות בישראל. יש שיאמרו, אולי בצדק, כי על-פי הסדר הנכון, קודם כל צריכה לשרור כאן הגינות כנורמת התנהגות נפוצה ומקובלת, ורק אחר כך צריך לקבוע בלוח השנה גם חג שיציין את קיומה.

יהיו גם כאלה שתפריע להם העובדה שמתחילתו של מאמר זה לא הוזכרה המילה "מלחמה" אפילו פעם אחת, והם שואלים את עצמם אם זהו העיתוי הנכון להעלות לדיון

את תופעת חוסר ההגינות בישראל.

השאלות אולי במקומן, אך לצערנו, חסרונה של ההגינות מורגש בכל מקום, בכל זמן

ובכל תחום;

ההגינות או היעדרה אינם רק עיסוק בשאלת ניצול כוח שוק על-ידי מונופולים לגביית מחירים גבוהים התורמים להעלאת יוקר המחיה. הגינות או היעדרה הם גם הימנעותו של צה"ל מעדכון הרב"שצים בישובים כרם-שלום וחולית על חדירת חוליית המחבלים שחוסלה ביום חמישי שעבר. אמירת אמת, כבוד והתחשבות - איפה זה? הגינות או היעדרה הם היחס המתעלם והמתנשא כלפי התצפיתניות שהתריעו לפני השבעה באוקטובר על סימני המלחמה. הגינות או היעדרה הם חוסר הנכונות של הדרג המדיני לקחת אחריות על מחדל נסיבות פרוץ המלחמה.

היכן הכבוד, היושר וההתחשבות כלפי תושבי העוטף שהופקרו וכלפי החוגגים בחגיגת ה"נובה" ובני משפחותיהם? הגינות או היעדרה באים לביטוי גם בתחושת ההפקרה של יישובי הצפון, שלא מדברים איתם ביושר, ברגישות ובכבוד (ראש הממשלה לא טרח אפילו להיפגש עם ראש עיריית קריית-שמונה כשהגיע לביקור בעירו הנטושה, אך דווקא מצא זמן להיפגש עם מועמד הליכוד בבחירות המקומיות). הגינות או היעדרה הם לדבוק בהצהרות מלאות רהב מתחילת המלחמה גם כשהמציאות מתפתחת אחרת, טופחת על פנינו ומעמידה בפני המנהיגים את הדילמה הקשה - עסקה לשחרור חטופים או המשך המלחמה. מנהיגות הוגנת לא מטייחת ולא מטשטשת את האמת, וצריכה להישיר מבט אל הציבור ובעיקר אל ציבור המשפחות ולכבדן על ידי שיתופן במערכת השיקולים ובעיקר בהכרעות שהיא מקבלת.

גם כאן בולטים בהיעדרם כבוד, יושר והתחשבות בזולת.

מפלגות האופוזיציה המחליטות להפקיר את ההנהגה הלאומית ולהישאר מחוץ לממשלה בשעת מלחמה קשה זו, מבטאות חוסר אחריות וחוסר הגינות - היעדר כבוד והתחשבות כלפי מדינת ישראל וכלפי הציבור בישראל; התנהלות זו חמורה במיוחד, לאחר שהוצג להן המתווה של המרכז לקידום ההגינות בישראל להקמת ממשלת אחדות לאומית לשנה אחת ולאחריה קיום בחירות כלליות, מתווה שגם מנטרל את האיום של השרים בן-גביר וסמוטריץ' לפרק את הממשלה ובכך מאפשר לראש הממשלה לקבל את ההחלטות המתבקשות, כשהכול מעוגן בחוק משוריין. דומה שמפלגות האופוזיציה עסוקות מדי בהישארות באזור הנוחות שלהן, ויש שיאמרו שהן חוטאות באותו החטא שבו הן מאשימות את מפלגות הקואליציה – העדפת הפוליטיקה על פני טובת המדינה. (אגב, המתווה של המרכז לקידום ההגינות הוצג וזכה לתמיכה של 62% מן הציבור בישראל, בסקר על מדגם ארצי מייצג שבוצע על-ידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה).

ואי אפשר מבלי לציין את השתמטותם של רבים מבני המגזר החרדי מעול השירות הצבאי, במיוחד בימים שבהם משפחות רבות משלמות מחיר דמים להגנתם ולהגנתה של הארץ, ושבהם הצבא משווע ללוחמים כדי למלא את מקומם של הנופלים.

 נורמת ההגינות היא אחת, בין אם היא מתייחסת להתחשבות בנהגים אחרים בכביש ובין אם היא עוסקת בהתייחסות הממשלה אל הציבור. הקטנת אריזות של חבילות חיתולים תוך השארת המחיר על כנו בניסיון טיוח שלפיו כביכול לא הייתה התייקרות, היא אחיזת-עיניים צרכנית (גם זה אגב קרה לאחרונה בישראל); הסתרה מן הציבור של המצב לאשורו היא אחיזת-עיניים אזרחית. שתיהן מבטאות ומשדרות חוסר הגינות - היעדר כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת.

הכול מתחיל מהגינות והכל נגמר מחוסר הגינות. אם לא נפנים זאת, הרי שלא הפנמנו גם את עיקרה של התורה, ואז לא ברור באיזו זכות אנו מתפנים לחגוג את חג מתן תורה.

כיצד נוכל לבצע את אותה ההפנמה?

ראוי אולי להיזכר בהלל הזקן שביקשוהו ללמד את התורה כולה על רגל אחת והוא ענה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והיתר צא ולמד". זהו כלל ההגינות; זוהי אותה דרך-ארץ שכל כך פשוט לזכור ולנהוג על פיה, ומצד שני כל כך מוזנחת פה במבחן היישום.

על כל אחד מאיתנו להבין, בכל תחום ובכל תפקיד שבו הוא נמצא, כי ההגינות כלפי זולתו וכלפי הציבור, אם תאומץ כנורמת התנהגות כללית, תיטיב גם אתו, עם יקיריו ועם המטרות שחשובות בעיניו. הבנה זו תביא בעקבותיה את ההכרה כי התנהלות הוגנת מצידו מהווה לא רק התנהגות חברתית וציבורית ראויה, אלא גם מבטאת אינטרס אישי שלו, וייקל עליו ליישמה.

בשירו הידוע אומר הזמר והיוצר דני רובס: "ככל שפחות שמחים - כך יותר חוגגים". חג מתן תורה השנה אינו חג של שמחה. הוא יוכל לעומת זאת להוות הזדמנות לחשבון נפש ולתחילתו של התיקון החברתי והציבורי המתבקש ברוח דבריו של הלל, ולייצר לנו בלוח השנה חג חדש – את חג ההגינות.