מלחמת הדמוקרטיה

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור בעיתון מעריב.

לא בכיפופי ידיים כוחניים אלא רק בתהליך בריא של שיח מכבד והוגן, ניתן לקדם התפתחויות משטריות היסטוריות בנות-קיימא

במהדורות החדשות דיווחו כי הפגנות מתנגדי הממשלה הביאו את נשיא המדינה להכריז על משטר צבאי. הצבא השתלט על עמדות המפתח בבירה, לרבות על בית המחוקקים. חברי בית המחוקקים הצליחו בכל זאת להגיע למשכן ולקיים דיון שבו החליטו פה אחד כי הכרזתו של הנשיא היא לא חוקית. בעקבות זאת פינה הצבא את העיר ושב לבסיסיו.

זה לא קרה בישראל, אם כי צריך לבדוק את הידיעות האלה שוב ושוב כדי לוודא שאכן לא שמה של ישראל מככב שם, אלא שמה של מדינה דמוקרטית אחרת בשם דרום-קוריאה.

מלחמת "חרבות ברזל" עוד לא תמה; היא גם לא תסתיים עד אשר ישובו החטופים מעזה ועד אשר יהיה ברור כי הוסר האיום הביטחוני, לפחות בדרום ובצפון. עם זאת אנחנו נתונים במערכה נוספת, אם לא במלחמה ממש: המלחמה על הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה עם הניסיון לקדם את הרפורמה המשפטית, לא נפסקה במהלך הלחימה ונמשכת אף בימים אלה ממש. לעיתים עולה החשש כי בין קורבנותיה של מלחמה זו עלולה להימנות גם מדינת ישראל עצמה.

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, נשא נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, נאום יוצא דופן בחנוכת בית הקברות בגטיסברג , שבו נקברו אלפי החללים שנפלו בקרב הקשה שהתחולל במקום. כדאי לקרוא בתשומת לב מיוחדת את הקטע הבא מנאומו: "באנו להקדיש חלקה משדה זה כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה, אולם במובן עמוק יותר איננו יכולים להקדיש, איננו יכולים לקדש, איננו יכולים לרומם קרקע זו.

האנשים האמיצים, החיים או המתים, אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה הרבה מעל למה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים, את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את מה שהם עשו כאן. נכון יותר הוא כי אנו, החיים, נקדיש עצמנו למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו, כי ממתים עטורי תהילה אלה נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה; כי נגמור אומר שמתים אלה לא מתו לשווא - שאומה זו תחת האל תזכה ללידה חדשה של חופש וכי שלטון של העם, על ידי העם, למען העם, לא יכלה מן הארץ".

דומה שאנו יכולים להעתיק מילים אלה כלשונן בנאום לאומה הישראלית היום. מיטב בנינו, מכל הפלגים והמחנות, לוחמים במשך חודשים כתף אל כתף במלחמה הקשה, מסכנים נפשם, וחלקם אף שילמו בחייהם, כדי שאנו נוכל לחיות כאן בביטחון: "במותם ציוו לנו את החיים". הציווי של החיים אינו של החיים הפיזיים בלבד, אלא גם של דרך החיים המשותפת. כל בקשתם הייתה שנחייה בדרך הראויה להקרבתם. הם לא קראו אלה לאלה "בוגד" או "עוכר ישראל"; הם לא בדקו לאיזו מפלגה מצביע הלוחם המשרת איתם בטרם הסתערו איתו מול האויב או קפצו להצילו מתוך האש. האם אנו מכבדים רוח זו של רעות, אחווה וערבות הדדית באופן שבו אנו מתנהלים כאן אלה כלפי אלה ובאופן שבו אנו מנהלים כאן את חיינו הציבוריים?

במחזה "קזבלן" מאת יגאל מוסינזון שואל אחד השחקנים" "דמוקרטיה או לא דמוקרטיה?" ונענה על ידי אחת השחקניות: "בטח דמוקרטיה!", ואז היא מתכופפת ולוחשת לעומדים לידה: "מה זה דמוקרטיה?".

לינקולן בנאומו מספק לנו אולי את ההגדרה הקולעת ביותר למהותה של הדמוקרטיה: "שלטון של העם על ידי העם למען העם".

בדמוקרטיה הישראלית כיום, הממשלה, הנהנית מתמיכת רוב חברי הכנסת, יכולה למעשה להעביר כל החלטה שהיא רוצה בכפוף לחוק, או ליזום תיקון של חוק שאינו מאפשר זאת. הבלם החשוב במקרה שכזה על מנת לרסן את הכוח של הממשלה הוא קיומה של חוקה, שאותה לא ניתן לשנות ברוב רגיל של חברי הכנסת. בישראל כידוע אין עדיין חוקה (זהו החטא הקדמון של המפלגות הגדולות לאורך כל שנות המדינה), אולם ישנם חוקי יסוד שבית המשפט העליון הגדיר אותם כפרקים של החוקה העתידית שתיכון. חוקי היסוד פועלים כבלמים בפני השתוללות השלטון, בכך שלא ניתן לחוקק חוק העומד בסתירה להם אלא ברוב מיוחד של חברי כנסת המחייב גם תמיכה של חברי כנסת מהאופוזיציה. הגיונה של חוקה הוא בעיגון מערכת כללי היסוד לחיים משותפים במדינה, בהסכמות רחבות ועל-זמניות של העם בישראל, ולא ברוב טכני של הקואליציה התורנית שבשלטון.

בהיעדר חוקה, ובמערך חסר של חוקי יסוד, אין הגנה מספקת היום בכל מכלול התחומים והנושאים שבהם הממשלה מבקשת לפעול ולקבל החלטות ואין שיקוף הולם לרצון האמיתי של העם. בין היתר חסרה ההגנה גם בנושאים היורדים לשורש אופייה הדמוקרטי של המדינה, כגון עצמאותם של שומרי הסף של הדמוקרטיה – בתי-המשפט, התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, היועצים המשפטיים במשרדים הממשלתיים, ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה. הדברים מתחדדים עוד יותר כשמהסקרים הבודקים את דעתו של הציבור, עולה כי רוב העם מתנגד לשורה של שינויים או צעדים שהממשלה מבקשת לבצע בתחום זה.

נוצר מצב שבו מצד אחד ניצבת ממשלה שנבחרה כחוק ונהנית מרוב בכנסת, ושיכולה להישאר בשלטון גם עד תום כהונתה; ומצד שני ניצב רוב הציבור בארץ שמתנגד למהלכיה המשטריים של הממשלה, אך מביט בעיניים כלות איך ממשלה זו מנסה להוביל את המדינה בכיוונים המנוגדים לרצונו.

חסרונה של חוקה אכן מורגש יותר מאי פעם, אך דומה שדבר מה נוסף לקוי בדמוקרטיה הישראלית: מעמדה של ההגדרה "שלטון של העם, על ידי העם, למען העם".

התחושה היום של ציבור רחב בישראל היא כי "גונבים לו את המדינה" לדבריו: מנסים לשנות בגישה כוחנית, דורסנית וחד צדדית את אופייה של המדינה שהקמנו, כפי שהגדירה

אותו מגילת העצמאות. המכנה המשותף לערכי מגילת העצמאות הוא ערך ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.

ערך זה היה חסר מאד בתהליך שבו ניסו להוביל את הרפורמה המשפטית וערך זה בולט בהיעדרו בתוך מלחמת הדמוקרטיה המתחוללת היום.

הפער ההולך ומעמיק בין מובילי השינויים המשטריים בממשלה ובכנסת ובין מתנגדיהם, מעיד על עוצמת המשבר החוקתי.

אין זה עניין של ימין ושמאל; אין זה עניין של ישראל הראשונה והשנייה (גם איני בטוח שאלה כלל עוד מתקיימות, להוציא במוחותיהם של סכסכנים וחורשי מזימות);

זהו מאבקם של תומכי הדמוקרטיה נגד גורמים אנטי-דמוקרטיים שיכורי כוח ("אנחנו נבחרי ציבור אז אנחנו יכולים לשנות את המשטר אם נרצה") המגלים הבנה מועטה למשמעות האמיתית של הביטוי "שלטון של העם, על ידי העם, למען העם" .

במצב שכזה ניתן לחשוב על שלושה פתרונות:

1. להעלות את שורת השינויים המבוקשים במצע פוליטי וליזום בחירות חדשות שבהן מתבקש העם לתת או שלא לתת את אמונו למצע באמצעות הצבעה למפלגה שתציע אותו. הקושי בפתרון זה הוא כפול:

א. הבחירות מתקיימות רק בעוד שנתיים.

ב. ההצבעה בבחירות מתייחסת לנושאים רבים ושונים וכלל לא בטוח שהנושאים המשטריים (ולא הנושאים הביטחוניים או הכלכליים למשל) הם דווקא אלה שיקבעו את הצבעתו של הבוחר.

2. להעמיד את שורת השינויים המבוקשים למבחן רצון של הציבור במשאל-עם ללא בחירות. כך יוכל הציבור להצביע באופן ממוקד על הסוגיות המשטריות.

הקושי בעריכת משאלי-עם טמון בשאלה מי קובע את הנושאים שיעמדו למשאל ובעיקר מי מנסח את השאלות. מעורבותו של השלטון בכך – כי הוא הגורם היחיד המצויד במשאבים הארגוניים והכספיים להוציא מהלך כזה אל הפועל – מעוררת מראש ספק בדבר ניסוח עניני וחסר הטיה של השאלות, לרבות ההסברים הנלווים הנדרשים כדי להנגיש את השאלות לרמות ההשכלה וההבנה המגוונות של רבדי הציבור השונים. שאלות שלא תנוסחנה כראוי לא תשקפנה את רצונו האמיתי של העם.

3. לכנס ועידה מכוננת שתורכב מכל נציגי הציבור לצורך גיבוש חוקה, שבמסגרתה יידונו גם כל הרעיונות לשינוי משטרי, ועד אז לעצור את כל הניסיונות לקדמם באמצעות הפוליטיקה.

הדרך הרצויה ביותר היא כמובן הדרך השלישית, משום שהיא תייצר שיח בריא וחוצה מחנות ותיתן ביטוי אמיתי לשלל הדעות והמגזרים בעם, דבר שיגרום לאמון מוגבר בתהליך ובתוצריו. בכך גם נקיים, באיחור של שמונים שנה, את מצוותה של מגילת העצמאות . מאחורי מהלך כזה חייב להתייצב הציבור כולו, ולהתאחד באותה הרוח שביטאו המילואימניקים שלנו ששרתו והגנו ביחד על המדינה.

מה הסיכוי שהמחנה שבשלטון יסכים למהלך שכזה? לכאורה הוא עשוי להיאחז בקרנות המזבח השלטוני ולהמשיך בניסיונותיו החד-צדדיים לקדם את השינויים שבהם הוא חפץ.

במקרה כזה יפעל המחנה האחר נגדו לסיכול החקיקה על-ידי רצף של עתירות לבג"צ, שישתקו את המדינה ויביאו למשבר חוקתי בעל פוטנציאל נפיץ. אם לעומת זאת, באמת חפצים תומכי הרפורמה להביא לשינויים חוקתיים מתבקשים לשיטתם, יבינו כי לא בכיפופי ידיים כוחניים, אלא רק בתהליך של שיח כלל לאומי מכבד והוגן (שבו יוכלו גם הם לנסות לשכנע), ניתן לקדם התפתחויות משטריות היסטוריות בנות-קיימא, שתישארנה גם בהתחלף הממשלות.

הגיע הזמן לשים סוף למלחמת הדמוקרטיה המכרסמת ביסודות הבית הלאומי ולממש את מהותה האמיתית של הדמוקרטיה כ"שלטון של העם, על ידי העם, למען העם"!