שיקום ההרתעה הישראלית

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל. פורסם במקור באתר מעריב.

המרכז לקידום הגינות בישראל נוסד אל מול תת-תרבות של חוסר הגינות – העדר כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת במרחב הציבורי בכל תחומי החיים. האסטרטגיה שלו מתמקדת בשכנוע שההגינות היא נורמת ההתנהגות המנחה והנדרשת לא רק לטובת החברה, אלא גם לטובת האינטרס האישי של כל אחד מאיתנו. האסטרטגיה הזאת בנויה משלושה מרכיבים:

א. הוגן אין פירושו "פראייר".

ב. ההגינות משתלמת.

ג. מגלים אפס סובלנות לחוסר הגינות בקרבתנו.

היסוד השלישי הוא שמבדיל בין גישת תמימה לבין הטמעה אפקטיבית של נורמה התנהגותית. בעוד היסודות הראשונים עוסקים בחינוך ובהסברה, היסוד השלישי עוסק באכיפה ובהרתעה. על משקל האמירה "מלחמה היא המשך המדיניות בדרך אחרת", כך גם הרתעה וענישה הן מחויבות המציאות כאשר המציאות מראה כי ההגינות היא מוצר במחסור. הפחד מעונש הוא השלב הראשון והבסיסי שזיהה הפסיכולוג האמריקאי לורנס קולברג בשלבי ההתפתחות המוסרית של אדם.

לצערנו חלקים מסוימים בחברה שלנו (ואלה אינם הילדים) נמצאים ברמת התפתחות מוסרית לא כל כך שונה. הם מתנהגים באופן המתעלם מן הצורך להתחשב באחרים החיים לצידם. לגבי חלקם החינוך לא תפס, אצל אחרים ההבנה העצמאית לא מפותחת דיה או מדוכאת על ידי היצרים והתאוות המתבטאים באנוכיות על חשבון הזולת.

אנשים אלה צריך לכוון להתנהגות החברתית הרצויה, גם באמצעות הרתעה וענישה. גישה זאת תהיה אפקטיבית יותר אם תתלווה אליה גם הסברה, אחרת היא תהפוך למשחק של שוטרים וגנבים שנמשך עד אין קץ. אולם גם ההפך הוא הנכון: חינוך והסברה בלי הרתעה וענישה הם חסרי שיניים ונכשלים במבחן התוצאה, אל מול מציאות כוחנית, יצרית ובלתי הוגנת.

מסקר שבוצע ע"י מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עבור המרכז לקידום ההגינות בשנת 2022 על מדגם ארצי מייצג של הציבור בישראל, עולה כי מרבית הציבור(55%) נותן לרמת ההגינות של החברה הישראלית ציון "נכשל". כדאי יהיה פעם לבדוק מה מידת אחריותן של שתי המערכות הממסדיות שמופקדות על כך: מערכת החינוך שעל פי חוק החינוך הממלכתי אמורה לחנך לטיפוח חברת מופת; ומערכת האכיפה שהייתה צריכה לייצר הרתעה ממשית ליחידים ולארגונים הפוגעים באזרחים.

ניתן אולי ללמוד מן התנאים הנדרשים להטמעת ההגינות בחברה הישראלית, לעניין הסיבות לכישלון ההרתעה הישראלית אל מול החמאס והחיזבאללה עד למלחמת "חרבות ברזל". ההרתעה הישראלית בדרום נשחקה עד עפר בשנים שחלפו מאז פינוי רצועת עזה בשנת 2005 . זכורה אז הכרזתו של ראש הממשלה אריאל שרון שלפיה אם ינסו לירות עלינו מן הרצועה לאחר הפינוי, או להוציא פיגועים משם כלפי שטח ישראל, התגובה תהיה "מוחצת". לכאורה לפנינו הכרזה ברורה על מדיניות של אפס סובלנות;

ייתכן שהמילה "מוחצת" נשמעת טוב בנאום הזהרה, אך היא לא נשמעה כלל אחרי הפרות השקט הראשונות מן הרצועה, ואחרי אלה שבאו אחריהן...

רק כשהתבצע ירי טילים מסיבי של החמאס, באה תגובה עוצמתית של ישראל, אך גם היא לא מוצתה ולא השיגה הרתעה (למעט אולי בדמות ה"קונספציה" המפורסמת שהתפתחה וטופחה במוחות המנהיגות המדינית והצבאית שלנו).

אולי השארתם של הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול מאחור אחרי מבצע "צוק איתן" יכולה להעיד עד כמה ישראל לא הייתה זו שהכתיבה את התנאים בזירה. לאחר בניית המכשול הקרקעי והכרזה על שטח של כמה מאות מטרים מערבה ממנו כשטח אסור בכניסה, החלו "צעדות השיבה" של הפלשתינים, ההתקרבויות ההמוניות אל הגדר ואפילו הירי לעבר החיילים דרך חרכי החומה, והכל בניצוחו של החמאס מתוך כוונת מכוון לעתיד לבוא. התגובה הישראלית הרופסת עודדה את תעוזתם של העזתים והם לא נרתעו מתכנון מתקפה רחבה יותר שאכן יצאה לדרך בשבעה באוקטובר.

הוא הדין בחזית הצפונית: מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הסתיימה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון שלפיה אמור היה החיזבאללה שלא לחצות את קו הליטני דרומה. בשנים שחלפו מאז, גם בתקופות שבהן השקט נשמר, החלו לוחמי החיזבאללה לקבוע עובדות בשטח ולחדור, להתבסס ולהתבצר בכפרים שבדרום לבנון. התלונות של ישראל במוסדות הבינלאומיים לא הניעו פעולה מעשית כלשהי נגד ההפרות. ישראל נמנעה מלפעול בנחרצות נגד ההפרות האלה מתוך אשליה ותקווה שהחיזבאללה מורתע ולא ירצה להפר את השקט.( הקונספציה מהדרום היא כנראה מחלה מדבקת). ישראל אף לא פעלה נגד התרסות שונות שהוא ביצע, כדוגמת סיורים גלויים על קו הגבול והקמת אוהל באופן הפגנתי בסמוך לו. על משקל אמירתו המפורסמת של שדר הכדורגל יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", הרי שכך גם לא בונים הרתעה. כשפרצו הקרבות בדרום והחזית הצפונית הצטרפה ללחימה, אפשרה נוכחות החיזבאללה בכפרים קו ראייה ישיר וקו ירייה ישיר של טילים אל עבר יישובי הצפון, דבר שגרם להרס רב ולנפגעים.

אומרים שעוצמה צבאית נמדדת לא רק בקיומו של כוח צבאי, אלא גם בנכונות לעשות בו שימוש. ראש הממשלה לוי אשכול נהג להשתמש בביטוי ביידיש כדי לתאר את הניגודיות שבין ישראל החזקה לבין הדימוי החלש שהיא לעיתים מטפחת בהתנהגותה. "שמשון דער נעבעכר" - שמשון המסכן. תסכימו איתי שאין זה הדימוי הכי מרתיע שיש בו כדי להרעיד את לבבות אויבינו. המזרח התיכון אינו סובלני ואינו סלחני לחלשים.

ההתפתחויות האחרונות בחזית הצפון שינו סוף סוף את התמונה וגם את התדמית הישראלית הרופסת. ישראל נותנת סוף סוף לחיזבאללה לטעום מנחת זרועה. מחיר ההבלגה, כפי שלמדנו כולנו בשבעה באוקטובר, היה יקר מאוד ויעידו על כך גם היישובים ההרוסים ועשרות אלפי המפונים שלנו, שלא ישובו במהרה לבתיהם. האמון שהתושבים ביישובי הספר בדרום ובצפון נותנים במדינה, ובביטחון שהיא מסוגלת להקנות להם, ידרוש שיקום ארוך ועמידה שלה בחובת ההוכחה.

המסקנה היא ברורה: כל מדיניות ישראלית בעתיד חייבת לכלול את המרכיב השלישי של תהליך הטמעת ההגינות: אפס סובלנות כלפי הפרה של ההתנהגות הראויה. העולם אינו יכול להבטיח זאת; הוא הראה זאת עוד בימי פינויים של משקיפי האו"ם בסיני לדרישת הנשיא המצרי נאצר, תוך שהם בוגדים בתפקידם להוות חייץ בינינו ובין הצבא המצרי, וערובה שהובטחה לנו בתום מבצע סיני למניעת הישנות הקרבות. כך גם תפקודו השקוף והבלתי מורגש של יוניפיל בלבנון שהיה מוטל עליו תפקיד דומה מאז מלחמת לבנון השנייה. תפקיד דומה ובגידה דומה. האו"ם ומוסדותיו חזקים בעיקר בגינוי ישראל ובהתעלמות מהפרות של זכויות האדם במשטרים האיסלאמיים והרודניים, וכן מהפגיעות החוזרות והנשנות של ארגוני הטרור בריבונות ישראל.

אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון "פחות חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". יש לאמץ את הסייפא שבאמירה זו בכל הנוגע לשיקום ההרתעה הישראלית. בריישא הוא פחות צדק ולכן צריך להשקיע גם בשיקום ההסברה הישראלית שדוכאה במשך שנים, אך גם היא אינה תחליף להרתעה.

המוסריות המפותחת שלנו, שבאה לידי ביטוי גם בהלכות מלחמה שגזרנו על עצמנו, בונה אצלנו שיקול דעת המשמש כבלם מפני אצבע קלה על ההדק. אבל אסור להתבלבל בין שיקול דעת ומידתיות לבין הבלגה ופסיביות; בוודאי לא במזרח התיכון הבלתי סלחני.

הדמוקרטיות המערביות וגם ישראל התרגלו ליהנות מיתרונות חיי השלום והחיים הדמוקרטיים ולא ששות לצאת למלחמות. כך צריך להיות. זהו המצב הנורמלי; הנשאף. האם הוא גם מתאים למציאות במזרח התיכון? חסרונותיו הגדולים הם בנטייה להעלים עין מהמזימות שהרוע רוחש במסתרים, וברתיעה מלהגיב עליהן באופן קשה ותקיף גם כשהן מגיעות לשלב הגלוי של ביצוע פעולות טרור. התנכלות החות'ים בתימן לתעבורה הימית בים האדום והתגובות הרפות של המערב הן דוגמה מובהקת לכך, ומחירן הוא הנזק הכלכלי העצום שהן גורמות בשיתוק שינוע הסחורות. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" ו"הבא להורגך השכם להורגו" הם יסודות בנייתה של הרתעה. יש אמנם לבנות גם אסטרטגיה של שלום שתדע להציע אופק מדיני ריאלי, שיגרום אולי אצל אויבינו למחשבה שניה ביחס לנתיב שבו ירצו לבחור במקום בדרך המלחמה חסרת התוחלת. אולם בה בעת יש לסכל ולשרש בפעולה נחושה כל ניסיון של אויבינו לחשוב כלל כי קיימת אופציה לנצחנו בכוח הזרוע. וברוח דבריו של יורם ארבל: "כך בונים הרתעה".